<h1>פסקי או"ז — יבמות</h1>
<h2>דף קט.</h2>
מי שמת והניח בן או בת, ואפילו הם ממזרים, אשתו פטורה מן היבום.
<h2>דף קכד:</h2>
החולץ ליבמתו הרי זה לא הפסיד חלקו בנכסי אחיו שמת, וחולק בשוה עם שאר אחיו. ואם אביהם של מת ויבם חי הנכסים של אב. הכונס את יבמתו זכה בכל ניכסי אחיו המת, ואפילו אם האב קיים, ואפילו גירשה לאחר מיכן. והיכא שיבם את אשת אחיו הבכור כתב רבינו שמחה זצ"ל שנוטל פי שנים בנכסי אביהם שמת אחר הייבום. אבל בה"ג כתב דהוי ראוי וכן משמע בפר"ח זצ"ל כדברי ה"ג.
<h2>דף קלח:</h2>
יבם ויבמה שבאו לחלוץ, אין ב"ד נזקקין להם אא"כ מכירין אותו שהוא אחיו של מת מן האב. לפיכך העדים שבאו לכתוב גט חליצה, כיון דיודעים שחלצה כותבין אע"פ שאין מכירין. והא דכותבין "ואישתמודענוהי", משום שסומכין על בית דין שחלצו לפניהם שלא נזקקו לחליצה עד שהכירוהו שהוא אחיו של מת מאביו. וכתב רבינו שמחה זצ"ל שאין כותבין אא"כ מכירין, דחיישינן לב"ד טועין שחלצו בלא הכרה. ועוד כתב בשעת הדחק שהיבם רוצה לילך למדינת הים ולא מצינו עדים המכירין, סומכין אדרב הונא וחולצין אע"פ שאין מכירין, ואחר כך תחזר אחר עדים המכירין. וגט חליצה אינו בא להתירה שכבר התירתה חליצתה [אינו בא] אלא לראייה שחלצה לינשא ולגבות כתובתה מנכסי בעלה המת. ואם יש לה עידי חליצה ניסת על פיהם וגם גובה כתובתה בלא גט חליצה.
גט חליצה שבא לכותבו כתיבה מזויינת כהלכתה ולא קטועה אלא ככתב הגט, צריך שירטוט, וכתב האלפסי דצריך לשרטטו במסרגלא ולא בדיותא. ואם כותבו כתיבה קטועה אינו צריך שירטוט, כך פירש רבינו שמחה זצ"ל. וכתב האלפס שצריך לכתוב "במותב תלתא כחדא הוינא" ומיחתם עליה תלתא ובלבד שיודעין להקרות. וכל לשון טופס הגט כתוב בפנים. ורבינו שמחה זצ"ל כתב דאפילו לא כתב "אנחנא דייני" ולא "תלתא", אלא בסתמא דחתימי לתחת וחתימי לתחת תלתא כל חד באפי נפשיה פלוני בר פלוני דיין, שפיר דמי. ולא צריך למיכתב "במותב תלתא" אלא היכא דלא חתימי אלא תרי דצריך למיכתב "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי". וכל שטר שכת' ומעיד על קיום מצוה, כגון גט אשה ושטר חליצה, אנו כותבים במקום "שריר וקיים" "כדת משה וישראל". אבל גיטי ממון ושיעבוד לא שייך בהו אלא לישנא דשריר וקיים.
<h2>דף קנג:</h2>
מעשה ביהודי אחד שהביא בכתבו שאמו היתה מינקת בבית יהודי אחד ונתעברה הימנו וילדה, והיתה אומרת לכשר נבעלתי. והוא הביא עדים שקודם שנתעברה הימנו אמו זמן גדול היתה אמו בחזקת מגורשת מבעלה וגם בחזקת שמת. אך אין העדים מעידים שראו לא הגירושין ולא המיתה, אלא קול הברה בעלמא שהיתה בחזקת פנויה ובחזקת מותרת, וגם מכח אותה חזקה נישאת לבעלה שני אחר המעשה. והכשיר רבינו חיים כהן מטעם שהיתה בחזקת מותרת. אך שאין אנו יודעים אימת הותחלה החזקה. וגם כיון שהיא אומרת שהיתה גרושה באותה שעה, נאמנת לגבי ולד אפילו ברוב פסולים אצלה. וגם היו שני עדים ודאין, האחד מעיד לפניי הובא לה גט קודם המעשה לפני הקהל זמן גדול והותרה להנשא על ידו. והאחד מעיד שראה ביד האשה קודם מעשה גט והיתה מראה לכולם ואומרת בזה נתגרשתי. ולא היה אדם מכחישה, אך הוא עצמו לא ידע לקרותו. אבל כל מי שראה אותו היה מודה לדבריה. זה נראה בעיני הרבה עדות, ואפילו לא היה יותר כי אם זה. כל שכן שיש חזקה והיא שאמרה גרושה הייתי. ואב ואם כשני עדים לגבי ולד. והאם כעד אחד להכשיר הולד. ודבר גדול אמר רבה תוספאה, דאמר אישתהי הוולד, והיינו מיעוט שאינו מצוי כלל, ולא פסלינן הוולד. ועוד במקום שיכול לבא כל שעה שירצה כיוצא באותן מקומות, אפילו אומרת על העובר ממזר הוא, אין לנו להאמינה. עכ"ל. ועוד האריך בפנים [סי' תרנ"ז] הרבה, ויצא הדבר להיתר והתירו לגמרי כדבריו.
<h2>דף קנו.</h2>
בודקין לחליצה, אם הביא שערות בבית הערוה משהגדיל דהיינו לאחר י"ג שנה ויום אחד. וצריך שיהיו בעיקרן גומות, ואפילו שתי שערות בגומא אחת הרי זה גדול וחולץ. וכן היא אחר י"ב שנה ויום אחד. ואם הביאו שערות קודם אפילו עודם בם משהגדילו שומא נינהו, והם קטנים עד שיביא שערות אחרות. וצריך שיהיו השערות גדולות כדי שיהיו ניטלות בזוג דהיינו יותר מכדי לכוף ראשן לעיקרן. וצריך לכתחילה לבודקן קודם הפרק כדי לברר על האמת, שלא באו אלו השערות עד אחר הפרק. אבל אם לא בדקו ובאו לפנינו אחר הפרק עם השערות, אמרינן ודאי גדולים הם ולא חיישינן שמא קודם הפרק הביאום ושומא נינהו. והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם והביאו השערות אלא שאין אנו יודעים אם יש גומות קטנות במקום יניקת השיער מן הבשר, פסק רבינו יצחק זצ"ל דהואיל ואין אנו בקיאים להכיר בגומות, אם יש ריבוי שיער וגם גדולות כאיש ואשה סגי. ואם ירצה יבדוק באשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא. לעיל בסימן ע' מפורש היכא שנולדו בו סימני סריס והוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות הרי הוא סריס. שנת עשרים שאמרנו אין צריך שנה שלימה אלא כיון שיצאו ממנה שלשים יום הרי זו שנה שלימה.
ובדיקת האשה שהגיעה לכלל שנותיה אינה יכול להיות על פי נשים, כך פסק רבינו חננאל זצ"ל. אבל ר"י אלפס זצ"ל ורבינו תם זצ"ל פסקו שהנשים בודקות אותן הואיל והגיעו לכלל שנותיהן. והיכא דלא ידענא אם הגיעו לכלל שנותיהם פירש רבינו יצחק זצ"ל אם הם גדולים הרבה או אם יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין להסתפק. ואם לאו ויש ספק בדבר אומר רבינו יצחק זצ"ל שהאב והאם אינם נאמנים להעיד עליהם שהגיעו לכלל שנותיהם וכן פסק רבינו יואל זצ"ל. ועוד אומר רבינו יצחק זצ"ל דאפילו ראינו שעמד להתפלל בפני התיבה והשלים לעשרה אין בכך כלום, דשמא על פי האב שנאמן לנדרים ולהקדשות, ולא למכות ולעונשין והוא הדין לחליצה דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן. ופירש רבינו יואל זצ"ל שאם ראינו שקרא בספר תורה אין זו ראייה, דהא קיימא לן קטן עולה למנין שבעה. ואם יצא קול על היבמה שהגיעה לכלל שנותיה, חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכינותיה שהגיעה לכלל שנותיה. והוחזקה והגיעה לסימנין בשכינותה פירושה, שיצא עליה קול שעברו עליה שתים עשרה שנה ויום אחד וגם יצא עליה קול שיש לה סימנין אינה צריכה בדיקה, כך פסק רבינו תם זצ"ל. והרב ר' יואל זצ"ל חולק עליו, והרב ר' אליעזר ב"ר יהודה זצ"ל מיישב דברי רבינו תם זצ"ל. וגם נראה לו דאם ראינו דקרא בתורה הוי ראייה.
עד מתי הבת ממאנת, עד שתביא שתי שערות. והמקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט. אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ואינה יכולה למאן.
